לפני 18 שנים באולם ברמת גן, התקיים מבחן דרגה לחגורה שחורה בקראטה. אני לא הייתי שם. פרשתי מהדוג׳ו כמה שבועות לפני, אחרי כמעט עשור של אימון.

הסיבה הרשמית: רציתי להתמקד בהדרכה בצופים. הסיבה הלא רשמית: הטיסו עבור המבחן במיוחד סנסיי מיפן, והייתי משוכנעת שהוא יקלוט שאני לא מתאמנת בבית ולכן יכשיל אותי. והרי אין דבר גרוע מלהיכשל. אולי רק להתאמן בבית.

דווקא אהבתי לעשות קראטה. אבל להתאמן בבית על תנועות וצעקות ״קייאי״? איזה מביך. רק המחשבה על זה שהמשפחה יראו אותי עושה תנועות מוזרות, טועה, מתקנת, זזה - עשתה לי בחילה..

לעשות דברים בחוץ, מול אנשים - אפשר רק כשהם מושלמים.

שנים השתעשעתי ברעיון של לחזור להתאמן, ואף פעם לא קרה עם זה כלום. דווקא בשיחה ממש רנדומלית, עם חבר חדש שסיפר שגם התאמן פעם, משהו התעורר. משהו בלחלוק את הזיכרון הזה.. חזרתי הביתה וחיפשתי דוג׳ו מרכז העיר - הסתבר שיש אחד ממש כמה דקות ממני. נרשמתי עוד באותו היום.

הגעתי לסטודיו במרתף של חדר כושר. קראטה זה לא פילאטיס. מרגע שנכנסים וקדים קידה - רק הסנסיי מדבר. אחרי כמה דקות הוא ניגש ושאל האם התאמנתי בעבר. ״כן״ עניתי, ״קצת״.

היה לי ברור שאני רוצה להתחיל מחגורה לבנה שוב. ללמוד את העקרונות מההתחלה. להיות קלולס, בלי רצון לקפוץ הכי מהר לדרגה הכי גבוהה. מרענן.

גיליתי שמדובר בענף אחר של קראטה. אני התאמנתי בשוטוקאן, ועכשיו זה קיוקושינקאי. ההבדל העיקרי הוא שמדובר בענף פיזי יותר (שם נחמד ל: מותר לתת בעיטות) אז אני חוזרת הביתה עם לא מעט סימנים כחולים. באחד האימונים נתתי בעיטה כל כך חזק שהייתה לי סחרחורת מרוב כאב.

אני האישה היחידה בדוג׳ו ולכן במובן הכי פשוט - הכי חלשה. אבל בעיקר, אני לא מפחדת ללמוד מאפס, לא מפחדת להיות גרועה.

סוף סוף יש שעתיים וחצי בשבוע שאני לא חושבת על העולם שבחוץ, שבהם אני מתחזקת. צצו לי שרירים שלא ידעתי שקיימים. עדיין לא מתאמנת בבית, אבל… צריך להתחיל מאיפשהו.